תנ"ך על הפרק - שמות כד - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

שמות כד

74 / 929
היום

הפרק

בניית המזבח, הקרבת הקרבנות, כריתת ברית עם ה', משה עולה לקבל את הלֻחֹת

וְאֶל־מֹשֶׁ֨ה אָמַ֜ר עֲלֵ֣ה אֶל־יְהוָ֗ה אַתָּה֙ וְאַהֲרֹן֙ נָדָ֣ב וַאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶ֖ם מֵרָחֹֽק׃וְנִגַּ֨שׁ מֹשֶׁ֤ה לְבַדּוֹ֙ אֶל־יְהוָ֔ה וְהֵ֖ם לֹ֣א יִגָּ֑שׁוּ וְהָעָ֕ם לֹ֥א יַעֲל֖וּ עִמּֽוֹ׃וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְסַפֵּ֤ר לָעָם֙ אֵ֚ת כָּל־דִּבְרֵ֣י יְהוָ֔ה וְאֵ֖ת כָּל־הַמִּשְׁפָּטִ֑ים וַיַּ֨עַן כָּל־הָעָ֜ם ק֤וֹל אֶחָד֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כָּל־הַדְּבָרִ֛ים אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה נַעֲשֶֽׂה׃וַיִּכְתֹּ֣ב מֹשֶׁ֗ה אֵ֚ת כָּל־דִּבְרֵ֣י יְהוָ֔ה וַיַּשְׁכֵּ֣ם בַּבֹּ֔קֶר וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ תַּ֣חַת הָהָ֑ר וּשְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ מַצֵּבָ֔ה לִשְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיִּשְׁלַ֗ח אֶֽת־נַעֲרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיַּֽעֲל֖וּ עֹלֹ֑ת וַֽיִּזְבְּח֞וּ זְבָחִ֧ים שְׁלָמִ֛ים לַיהוָ֖ה פָּרִֽים׃וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ חֲצִ֣י הַדָּ֔ם וַיָּ֖שֶׂם בָּאַגָּנֹ֑ת וַחֲצִ֣י הַדָּ֔ם זָרַ֖ק עַל־הַמִּזְבֵּֽחַ׃וַיִּקַּח֙ סֵ֣פֶר הַבְּרִ֔ית וַיִּקְרָ֖א בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה נַעֲשֶׂ֥ה וְנִשְׁמָֽע׃וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ אֶת־הַדָּ֔ם וַיִּזְרֹ֖ק עַל־הָעָ֑ם וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה דַֽם־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֨ר כָּרַ֤ת יְהוָה֙ עִמָּכֶ֔ם עַ֥ל כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן נָדָב֙ וַאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיִּרְא֕וּ אֵ֖ת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְתַ֣חַת רַגְלָ֗יו כְּמַעֲשֵׂה֙ לִבְנַ֣ת הַסַּפִּ֔יר וּכְעֶ֥צֶם הַשָּׁמַ֖יִם לָטֹֽהַר׃וְאֶל־אֲצִילֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א שָׁלַ֖ח יָד֑וֹ וַֽיֶּחֱזוּ֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וַיֹּאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲלֵ֥ה אֵלַ֛י הָהָ֖רָה וֶהְיֵה־שָׁ֑ם וְאֶתְּנָ֨ה לְךָ֜ אֶת־לֻחֹ֣ת הָאֶ֗בֶן וְהַתּוֹרָה֙ וְהַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר כָּתַ֖בְתִּי לְהוֹרֹתָֽם׃וַיָּ֣קָם מֹשֶׁ֔ה וִיהוֹשֻׁ֖עַ מְשָׁרְת֑וֹ וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה אֶל־הַ֥ר הָאֱלֹהִֽים׃וְאֶל־הַזְּקֵנִ֤ים אָמַר֙ שְׁבוּ־לָ֣נוּ בָזֶ֔ה עַ֥ד אֲשֶׁר־נָשׁ֖וּב אֲלֵיכֶ֑ם וְהִנֵּ֨ה אַהֲרֹ֤ן וְחוּר֙ עִמָּכֶ֔ם מִי־בַ֥עַל דְּבָרִ֖ים יִגַּ֥שׁ אֲלֵהֶֽם׃וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה אֶל־הָהָ֑ר וַיְכַ֥ס הֶעָנָ֖ן אֶת־הָהָֽר׃וַיִּשְׁכֹּ֤ן כְּבוֹד־יְהוָה֙ עַל־הַ֣ר סִינַ֔י וַיְכַסֵּ֥הוּ הֶעָנָ֖ן שֵׁ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַיִּקְרָ֧א אֶל־מֹשֶׁ֛ה בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י מִתּ֥וֹךְ הֶעָנָֽן׃וּמַרְאֵה֙ כְּב֣וֹד יְהוָ֔ה כְּאֵ֥שׁ אֹכֶ֖לֶת בְּרֹ֣אשׁ הָהָ֑ר לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיָּבֹ֥א מֹשֶׁ֛ה בְּת֥וֹךְ הֶעָנָ֖ן וַיַּ֣עַל אֶל־הָהָ֑ר וַיְהִ֤י מֹשֶׁה֙ בָּהָ֔ר אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָֽיְלָה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

עלה אל ה'. אמר לי׳ ההוא צדוקי לרב אידית, כתיב ואל משה אמר עלה אל ה׳. עלה אלי מבעי לי׳, אמר לי׳, זה מטטרון ששמו בשם רבו, דכתיב (לעיל כ"ג כ"א) כי שטו בקרבו איש מפרשים כי מטטרון בגמטריא שדי, ופירש"י דמטטרון אמר לו עלה אל ה', ורמב"ן פירש להיפך, דהקב"ה אמר למשה עלה אל מטטרון, יעו"ש, וכל זה ע"ד הדרש, ולפי הפשט י"ל המשך הלשון ואל משה אמר עלה אל ה', שכן דרך הכתובים בכ"מ להזכיר את השם במקום הכנוי, כמו ויאמר למך לנשיו וגו' נשי למך האזנה אמרתי, וה' המטיר אש וגפרית מאת ה', ויאמר שמואל וגו' וישלח ה' את יפתח ואת שמואל (ש"א י"ב) ולא ואותי, והאר פניך על מקדשך השמם למען אד' (דניאל ט'), וכהנה רבות, ואף הכא כן. .
(סנהדרין ל"ח ב')
נערי בני ישראל. מעשה בתלמי המלך שכנס ע"ב זקנים והכניסן בע"ב בתים ואמר לכל אחר כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב"ה עצה בלב כל אחד ואחד והסכימו כולם לדעה אחת וכתבו לו וישלח את זאטוטי בני ישראל במשום דנערי הוא לשון קטנות ויאמר גרועים שבכם שלחתם לקבל פני שכינה, וזאטוטי הוא לשון חשיבות כמו זוטו של ים.
(ב"מ כ"א ב' ועיי"ש ברש"י] ומבואר בגמרא דגם בפסוק י"א דכתיב לפנינו ואל אצילי בני ישראל שינו ג"כ ואל זאטוטי, ואע"פ דשם אין מוכרח הדבר, אך רצו להתאים הלשונות שהם ענין אחד, וע"ע מש"כ בענין תכונת זה המלך תלמי ותכלית העתקת התורה ע"י הזקנים לעיל ס"פ שמות בפסוק וירכיבם על החמור.
.
(מגילה ט׳ א׳)
נערי בני ישראל. שלשה ספרים מצאו בעזרה, באחד מצאו כתוב וישלח את זאטוטי בני ישראל ובשנים את נערי בני ישראל וקיימו שנים ובטלו אחד גיתכן דשניי נוסתא זו היה נובע מסבת השנוי שכתבו לתלמי המלך זאטוטי במקום נערי כמבואר בדרשה הקודמת, וע"י שגגת הסופר נכתבה נוסחא זו בס"ת, אך יש לעיין אם היה דבר זה אחר ימי תלמי. .
(ירושלמי תענית פ"ד ה"ב)
ויעלו עולות. [תניא, איסי בן יהודה אומר, ויעלו עולות – כבשים, ויזבחו זבחים שלמים – פרים] דולאפוקי מדעת רב חסדא דמספקא ליה האי קרא היכי כתיב, ויעלו עילות כבשים ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים או דילמא אידי ואידי פרים הוו, ר"ל אם העולות היו כבשים והזבחים פרים או מה דכתיב פרים קאי גם אעולות שהעולות היו פרים. והנה קבענו הדרשה כאן לפי דעת איסי, משום דבכל הש"ס מקובל דרשת איסי דחמשה פסוקים אין להם הכרע ולא נחשב הפסוק הזה, ש"מ דדעת הגמ' מסכמת לדעת איסי בפירוש פסוק זה שיש לו הכרע, כמבואר. .
(יומא נ"ב ב׳)
ויעלו עולות. תני, עד שלא הוקם המשכן היתה עבודה בבכורות, [א"ל רב הונא בר רב קטינא לרב חסדא, והכתיב וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות, אמר לי', הכי אמר רב אסי, ויעלו עולות – פסקא] הר"ל דויעלו עולות אינו מוסב על הנערים, אלא שני ענינים הם, וישלח את נערי בני ישראל, ששלחם לאיזה דבר להביא, ויעלו עולות – אלה שראוים להביא. והנה העתקנו דרשה זו כפי המכוון לענין, אבל לפנינו בגמרא אין הגירסא כן, וכבר כתב רש"י כי כנראה אותה הגירסא חסרה ומשובשת, ולכן אין אנו ערבאין גם לאמתת הגירסא שהעתקנו. .
(זבחים קט"ו ב׳)
ויזבחו זבחים שלמים. ולמאן דאמר עד מתן תורה לא קרבו ישראל שלמים, הא כתיב ויזבחו זבחים שלמים ווס"ל דענין זה קודם מתן תורה היה בה' בסיון, ואע"פ דכתובה היא לאחר פרשת מתן תורה. ההוא עולות שלמים בגופן הוא בלא הפשט ובלא נתוח זועיין בבבלי זבחים קט"ז ב' מחלוקת אם עולה שהקריבו ישראל במדבר טעונה הפשט ונתוח ולא מייתו דרשה זו. אולי קאי למ"ד עד מ"ת קרבו שלמים. [ירושלמי מגילה פ"א הי"א]
זרק על המזבח. מכאן שלא נכנסו אבותינו לברית אלא בהרצאת דמים חכלומר בקרבן ובזריקת הדם על המזבח, ואמנם אעפ"כ אין זה מעכב לקבלת גרים בזמן שאין מקדש ומזבח, דילפינן מדכתיב בפ' שלח וכי יגור אתכם גר לדורותיכם, בכל זמן, ובמילה ובטבילה, יעו"ש לפנינו. .
(כריתות ט׳ א׳)
נעשה ונשמע. דרש ר' סמאי, בשעה שהקריבו ישראל נעשה לנשמע באו ששים רבוא של מלאכי השרת וקשרו לכל אחד ואחד בישראל שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע טהרבה דברי אגדה ודרוש נאמרו באגדה זו, והקרוב לומר בזה, כי השני כתרים הם כתר כהונה וכתר מלכות, כי באותה שעה שקבלו ישראל את כתר התורה נקנו להקב"ה להעמיד מהם כהנים ומלכים, כמש"כ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, ומדויק לפי זה סיום אגדה זו אשר לאחר שעשו ישראל את העגל אבדו ישראל את הכתרים האלה וזכה בהן משה ולא נתבאר במה זכה, ולפי מש"כ זכה משה בכתר כהונה ובכתר מלכות, כאשר אמנם כן הוא, כמבואר בזבחים ק"ב א'. .
(שבת פ"ח א')
נעשה ונשמע. א"ר אלעזר, בשעה שהקריבו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה מי גילה לבני רז זה שבלאכי השרת משתמשין בו, שנאמר (תהלים ק"ג) ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, מעיקרא עושי והדר לשמוע יכי ההכרח לשמוע דבר קודם שמקבלים אותו הוא רק בבני אדם, משא"כ במלאכים שהם כולם רוחניים ולא שייך בהם מוקדם ומאוחר כי השמיעה והקבלה באין להם כאחד, וא"כ מכיון שאמרו ישראל כאן נעשה קודם לנשמע נהגו בזה בכח ובחוש שהמלאכים משתמשים בו, ויהיה כונת הלשון מי גלה רז זה לבני – מי נתן להם כח והרגש כזה הנרגש רק למלאכים. .
(שם שם)
נעשה ונשמע. אמר לי׳ ההוא צדוקי לרבא, עמא פזיזא, ברישא אבעי לכו למשמע אי מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו אמר לי', אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן (משלי י"א) תומת ישרים תנחם יאכלומר התהלכנו בתום לב כדרך העושים מאהבה וסמכנו עליו שלא יטענו בדבר שלא נוכל לעמוד בו, ולכן יכולנו לקבל עלינו עשיית הדבר אף טרם שמענוהו. .
(שם שם)
נעשה ונשמע. [תניא], בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באותה שעה קרא להם הקב"ה בני בכורי ישראל יבבגמ' איתא שטענה זו טען יצחק אבינו לפני הקב"ה בשעה שחטאו בעגל ורצה לעשות בהם שפטים ואמר לו ליצחק בניך חטאו, והשיבלו יצחק, בשעה שהקדימו נעשה לנשמע קראת להם בני בכורי ישראל, ועכשיו בני ולא בניך, ואע"פ דתאר בני בכורי קרא הקב"ה לישראל עוד בהיותם במצרים כמבואר בפ' שמות שאמר ה' אל משה שיאמר אל פרעה כה אמר ה' בני בכורי ישראל, צ"ל דידוע היה ליצחק שמפני שידע הקב"ה שכך יעשו ישראל שיקדימו נעשה לנשמע תארם בתאר זה. .
(שבת פ"ט ב׳)
נעשה ונשמע. ע"ל בפ׳ יתרו בפסוק וכל העם רואים וגו׳ (כ׳ ט"ז).
ויזרק על העם. מלמד שלא נכנסו אבותינו לברית אלא בטבילה, דכתיב ויקח משה את הדם ויזרק על העם, וגמירי דאין הזאה בלא טבילה יגועיין ביבמות מ"ו דמכאן ילפינן לגר לדורות שצריך טבילה ואם מל ולא טבל אינו גר. .
(כריתות ט׳ א׳)
הנה דם הברית וגו'. תני רבי אומר, גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצות שבתורה, שנאמר הנה דם הברית אשר כרת ה׳ עמכם על כל הדברים האלה ידהמפרשים טרחו להסביר דרשה זו, דהא פסוק זה בדם קרבנות איירי ועיין בר"ן ובתוס' בסוגיא. ואמנם לדעתי נראה הבאור פשוט מאד, דהכונה כיון דחזינן שע"פ דברי התורה כרת הקב"ה ברית עם ישראל, וכן חזינן שע"י המילה כרת ברית עם אברהם כמבואר בפ' לך, ש"מ שעניני דברי התורה וענין המילה שקולים הם כאחד, כלומר שניהם שוים לכרות עליהם ברית בין ישראל להקב"ה. והנה בגמ' ובמשניות ליתא כל דרשה זו, רק בע"י, ועי' משכ"ל ס"פ תשא ל"ד, כ"ז. .
(נדרים ל"א ב׳ בע"י)
ושבעים מזקני ישראל. תני, למה לא נתפרשו שמותם של זקנים, ללמדך שכל שלשה ושלשה שעמדו ב"ד על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה טור"ל שאם יאמר אדם על ב"ד של שלשה שאינם חשובים כמשה ואהרן אומרים לו שמא חשוב הוא כשאר הזקנים שלא נתפרשו, וע"ע מענין זה לפנינו בפ' שופטים בפסוק ובאת אל השופט אשר יהיה בימים ההם. .
(ר"ה כ"ה א׳)
כמעשה לבנת הספיר. תניא, היה ר׳ מאיר אומר, מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין טזשייחדו הקב"ה למצות ציצית. מפני שהתכלת דומה לים וים לרקיע ורקיע לכסא הכבוד, שנאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכתיב (יחזקאל א') כמראה אבן ספיר דמות כסא יזמ"ש שתכלת דומה לים וכו' הוא ע"פ מ"ש במנחות מ"ד א' שהתכלת צובעין אותו בדם חלזון ומראית דמו דומה לים, והכונה בכלל המאמר הזה, דכשמסתכל הקב"ה בכסא הכבוד שלו הוא נזכר במצות ציצית ומגין על ישראל ורש"י כתב וז"ל, ובא ללמדנו עוד שכל המקיים מצות ציצית כאילו מקבל פני שכינה, עכ"ל, ולפי"ז יש לפרש לשון ציצית מלשון הפסוק מציץ מן החרכים.
ואמנם נראה דטעם זה דתכלת דומה לים וכו' אינו טעם עקרי אלא לתוספת בעלמא, ועיקר הטעם הוא שכתב רש"י בפ' שלח על שם שכול בכורות במצרים, שתרגומו של שכול – תכלא, ולכן הוזכר ענין יציאת מצרים בפרשת ציצית, אבל אי נימא דטעם זה עקרי קשה מפני מה פסלו קלא אילן לציצית שהוא דומה ג"כ למראה תכלת שדומה לים כמבואר בב"מ ס"א ב', וע"ע בירושלמי ברכות פ"א ה"ב ולפנינו בס"פ שלח.
.
(סוטה י"ז א')
כמעשה לבנת הספיר. א"ר מיאשא, בבבל כתיב (יחזקאל א') כמראה אבן ספיר, ובמצרים כתיב כמעשה לבנת הספיר, ללמדך שכשם שהאבן קשה מן הלבינה כך היה קשה שעבודה של בבל משעבודה של מצרים יחוהרמז הוא שלפי ערך תוקף הגלות כך היתה ערך המראה. .
(ירושלמי סוכה פ"ד ה"ג)
כמעשה לבנת הספיר. א"ר ברכיה, מעשה אין כתיב כאן אלא כמעשה, היא וכל ארגליא שלה, היא וכל פרקמטיא שלה יטארגליא היא מלשון הרגל ושייכות, ור"ל כל הרגיל ושייך, ונסמך על הדרשה הקודמת, ורמז הוא לשעבוד ישראל במצרים שעבדו בחומר ובלבנים דלא רק במעשה הלבנים עבדו אלא גם בכל השייך לעבודת הלבנים. .
(שם שם)
כמעשה לבנת הספיר. דרש ריש לקיש, כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר – זה עד שלא נגאלו, אבל משנגאלו היכן דרכה של לבינה להנתן שם היא נתונה כקשה ליה קראי אהדדי, דלבנת הספיר אינו כעצם השמים, לכן מפרש דרישא כמעשה לבנת הספיר היינו בשעת הגלות מניח הקב"ה כביכול לבינה תחת רגליו כדי להשתתף בצערם של ישראל ע"ד הכתוב בכל צרתם לו צר, אבל משנגאלו נתנה הלבינה במקום הראוי לה ובמקום הלבינה הוי כעצם השמים לטוהר, וכן מסיים בר קפרא כאן עד שלא נגאלו ישראל ממצרים היתה רשומה הלבינה ברקיע ומשנגאלו לא היתה נראית עוד. .
(שם שם)
ואל אצילי בני ישראל. מעשה בתלמי המלך שכנס ע"ב זקנים והכניסן בע"ב בתים ואמר לכל אחד כתבו לי תורת משה רבכם נתן הקב"ה עצה בלב כל אחד ואחד והסכימו כולם לדעה אחת וכתבו לו ואל זאטוטי בני ישראל כאעיין מש"כ לעיל בפסוק ה' בדרשת את נערי בני ישראל אות ב' וצרף לכאן. .
(מגילה ט׳ א׳)
ויחזו את האלהים וגו'. מרגלא בפומיה דרב, לא כהעולם הזה העולם הבא, עולם הבא אין בו לא אכילה ולא שהיה ולא פו"ר ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא ההרות אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה, שנאמר ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו כבר"ל שבעו מזיו השכינה כאילו אכלו ושתו, ועיין ברמב"ם פ"ח ה"ב מתשובה שפירש אגדה זו, כלומר שהצדיקים מצויין שם בלא עמל ויגיעה, וענין העטרה הוא הדעת הסובבת את הראש, ור"ל שישיגו מאמתת גדולת הקב"ה, עי"ש עוד ובמפרשים. ועל מה שכתב הרמב"ם על יסוד אגדה זו, העוה"ב אין בו גוף אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת וכו' – הרבה הראב"ד להתלונן והביא מכמה אגדות שהצדיקים עומדים בתחית המתים בלבושיהם, ועי"ש במפרשים, וחידוש גדול שכולם לא הביאו דברי הרמב"ם באגרותיו במאמר תחית המתים, שכפי הנראה הגיעה תלונה זו להרמב"ם בעודו בחייו, וביאר שם דעתו מפורש דכל האגדות המורות עמידת הצדיקים בגויתם הוא לעולם התחיה, ומש"כ הוא העוה"ב אין בו גוף וכו' הוא העולם שאחר המיתה, והראב"ד הבין מדבריו שעולם הנשמות הוא הוא העולם התחיה, ובאמת הם שני ענינים נפרדים, כמבואר, ואין להאריך. .
(ברכות י"ז א׳)
ואתנה לך וגו'. א"ר שמעון בן לקיש, מאי דכתיב ואתנה לך את לחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם כגכפי הנראה קשה ליה אריכת הלשון, דהא העיקר שנתן הקב"ה למשה הם עשרת הדברות והם היו על הלחות וא"כ היה די לומר ואתנה לך את לחות האבן, ולכן מפרש דרמז לו בזה שכל פרטי וחדושי התורה נתנו למשה בסיני וכפי שדריש כל מלה בפסוק זה. , לחות – אלי עשרת הדברות, תורה – זו מקרא כדפירש"י זה חומש שמצוה לקרות בתורה, עכ"ל, וכונתו מפני שלכן נקרא גוף התורה דהיינו חמשה חומשים בשם מקרא משום דמצוה לקרות בהם בנקודות וטעמים ומסורות, משא"כ משנה ותלמוד לא שייך בהם דקדוקי נקודות ופסקי טעמים ומסורות כמו בחומשים. , והמצוה – זו משנה כהשבהם רק עקרי המצוה מתורה שבע"פ והם בערך משנה תורה שבכתב, ועיין בהקדמת הרמב"ם לספר הי"ד. , אשר כתבתי – אלו נביאים וכתובים כושנתנו רק לכתוב, אבל אין בהם מצות קריאה כמו בתורה כמש"כ לעיל באות כ"ג. , להורתם – זה גמרא כזכי עקרי כללי ההוראה הם מתבארים בגמ', ואע"פ דגם המשנה כוללת פסקי דינים, אבל אסור לפסוק הלכה מתוך משנה בלתי ידיעת שקלא וטריא שבגמ' כמבואר בסוטה כ"ב ב'. , מלמד שכולם נתנו למשה בסיני כחועיין במגילה י"ט ב' איתא בענין זה בסמיכות על פסוק אחר מלמד שהראהו הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שהסופרים עתידים לחדש. ובירושלמי פאה פ"ב ה"ד ומגילה פ"ד ה"א איתא הלשון שאפי' מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני, ואף כי הנוסחאות שונות זמ"ז אבל כונה אחת לכולן, והוא, שכל עקרי ההלכות שעתידים התלמידים לחדש מכח פלפולם ומרמזים ודיוקים בתורה הכל היה רצוף במובן התורה מתחלתה, אבל אין הכונה דגופי הפלפולים ממש שעתידים להתחדש נאמרו למשה, כאשר רצו צרי עין על התלמוד להעמיס כונה זו בדברי הדרשות שהבאנו ומתוך כך הרימו זה המאמר על נס ומצאו מקום להוציא פחזותם על התלמוד בלהג הרבה יגיעת בשר ורוח, לומר כי לדעת התלמוד, לדעתם, כל פלפול וכל שקלא וטריא שעתיד כל תלמיד לחדש הכל נאמר למשה בסיני.
ואע"פ כי האמת עד לעצמה דאמתת הכונה היא שרק עקרי ההלכות והדינים שעתידים להעלות בכל דור הם נאמרו למשה ולא גוף הפלפולים, וא"צ ראיות לזה, בכ"ז נראה מקור נאמן שכן היא דעת חכמי התלמוד – ממנחות כ"ט ב', שציירו שם את גדולת ר' עקיבא בציור כזה, כשעלה משה למרום והראו לו החכמים שבכל דור, ראה את ר"ע דורש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות בפלפול, ולא היה יודע משה מה הן, תשש כחו של משה, כיון שהגיע ר"ע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו, זה מניין לך, אמר להו זו הלכה למשה מסיני, ונתיישבה דעתו של משה, ע"כ. הרי מבואר מפורש שכך הבינו חז"ל בדרשה שלפנינו, ההלכות הקבועות נאמרו למשה, אלה ההלכות שלא יכלו החכמים להוציא רק מכח הפלפול והסברא, ולכן נתיישבה דעתו של משם כשאמר ר"ע זו הלכה למשה מסיני דזו מעלה גדולה מפלפול, כי הפלפול בפני ההלכה הקבועה ע"פ הקבלה הוא בערך פרוזדור לטרקלין, כלומר שאי אפשר לבא לפנים, דהיינו לקבוע ההלכה לאמתתה, כי אם ע"י מפתחות הפלפול, ואחרי שלא היה יכול ר"ע למצוא דין זה מכח הפלפול והסברא הוכרח לומר שכך היא הלכה למשה מסיני, ועיין במ"ר ר"פ חקת.
ויותר מזה מבואר מפורש פירוש הענין כמש"כ במ"ר פ' תשא פמ"א בפ' ויתן אל משה בזה"ל, וכי כל התורה למד משה לארבעים יום והכתיב ארוכה מארץ מדה אלא כללים למדהו הקב"ה, ע"כ, והדברים א"צ באור. ויש עוד להאריך בזה, וכאן די במה שכתבנו.
.
(ברכות ה׳ א׳)
ואתנה לך וגו'. מניין לברכת התורה מן התורה, א"ר חייא בר נתן, הרי הוא אומר (פ' עקב) וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך וכתיב ואתנה לך את לחות האבן והתורה והמצוה כטכנראה דריש גז"ש נתינה נתינה וכמו דילפינן ברכה על המזון מפסוק וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך, כך למדין ברכה על התורה מפסוק ואתנה לך, וטעם הדבר מדמתנה היא צריכה ברכה והודאה, ופרטי דין ברכה זו באו"ח סי' מ"ז. [ברבות מ"ח ב׳]. והתורה והמצוה. תניא, מניין למצות שטעונות ברכה, אמר ר׳ תנחומא בשם ר"א, כתיב והתורה והמצוה, הקיש מצוה לתורה, מה תורה טעונה ברכה אף מצוה טעונה ברכה לכבר נתעוררו בספרי הראשונים ואחרונים למה אין מברכין על כמה מצות כמו על צדקה וגמילות חסד והשבת אבדה ובקור חולים וכדומה, והרבה טעמים וסברות נאמרו בזה. ולדעתי נראה פשוט, משום דבכלל לשון הברכה אשר קדשנו במצותיו וצונו מורה דבמצוה זו שאנו עושים אנו מקודשים ומובדלים משארי האומות שאינן נוהגות כן, והנה זה במצות שבין אדם למקום, כמו תפלין וציצית וסוכה ולולב וכדומה, שאינן נוהגים באומות, משא"כ במצות שבין אדם לחבירו כאלה שחשבנו הרי הן נוהגות גם באומות ולא שייך על זה אשר קדשנו במצותיו, כלומר שהבדילנו, אחרי שאין אנו מובדלים בהן משארי האומות המתוקנות.
ונראה אשר אל סברא זו כוון הרמב"ם בפי"א ה"ב מברכות שכתב כל מצות עשה שבין אדם למקום מברך וכו', וכתב הכ"מ וז"ל, ודקדק רבינו לכתוב שבין אדם למקום לומר דבמצות שבין אדם לחבירו כגון עשיית צדקה וכדומה אין מברכין עליהן, עכ"ל, ולא ביאר בטעם וסברא, וע"פ באורנו הדברים מאירים, והנה אע"פ שיש איזו מצות יוצאות מכלל זה, אך אולי יש בהם טעם מיוחד, אבל כללות הדברים קרוב לודאי שכן הוא כמש"כ, ודו"ק.
.
(ירושלמי ברכות פ"ו ה"א)
מי בעל דברים. א"ר נחמן אמר רבה בר אבוה, מניין שאין נזקקין אלא לתובע תחלה, שנאבד מי בעל דברים יגש אליהם – יגיש דבריו אליהם לאר"ל שצריך לשמוע מקודם טענת התובע ואח"כ טענת הנתבע, ובירושלמי סנהדרין פ"ג ה"א מפורש הלשון והתובע פותח בדבריו ראשון. וטעם הדיוק מלשון מי בעל דברים דמפרש מי שיש לו טענות ותביעות על חבירו הוא יגיש דבריו. ונ"מ בזה משום דלפעמים יש חפץ להנתבע לטעון קודם, כגון אם יודה במקצת וקיי"ל (בחו"מ סי' פ"ח סט"ו) אין מודה במקצת חייב שבועה דאורייתא אלא כשהודה לאחר שתבעו התובע ולכן רוצה הנתבע לטעון מקודם כדי להפטר משבועה, ולכן נזקקין מתחלה לטענת התובע ואם יודה הנתבע יהיה חייב שבועה, משום דהו"ל לפרוע קודם שתבעו, אבל אי זילי נכסיה דנתבע כגון שהנכסים זולים בעת ההיא או שיצטרך למכרם בזול כשימכור במהירות ולכך לא שילם לו קודם שתבעו נזקקים לנתבע תחלה, ואם יודה במקצת קודם שיטעון התובע אינו חייב שבועה דאורייתא, והרבה פירושים נאמרו בענין זה ונתבארו בחו"מ סי' כ"ד ורש"י פירש בענין אחר, אבל מלשון הירושלמי שהבאנו והתובע פותח וכו' מבואר שהבאור הוא ע"ד שכתבנו. .
(ב"ק מ"ו ב׳)
מי בעל דברים. א"ר שמואל בר נחמני, מניין שהמוציא מחבירו עליו הראיה, שנאמר מי בעל דברים יגש אליהם – יגיש ראיה אליהם לבר"ל יגיש ראיותיו שיש לו, ובגמ' פריך על זה פשיטא, סברא היא, מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא, ומוקי קרא לדרשה שהבאנו מקודם לענין שנזקקין לטענות התובע תחלה, ובכ"ז אחרי כי הדין אמת אף כי ע"פ הסברא, לכן ראינו להעתיק דרשה זו. ובירושלמי פ"ג ה"ח מסנהדרין הובאה דרשה זו על זה הפסוק ולא פריך פשיטא סברא היא כמו בבבלי. –
ודע דאע"פ שזה כלל גדול בדין דהמוציא מחבירו עליו הראיה, בכ"ז היכא שהמנהג נוטה לצד המחויב להביא ראיה – אינו מחויב עוד להביא ראיה, אלא המנהג בעצמו לו לראיה, וזה מבואר בירושלמי ר"פ השוכר את הפועלים על המשנה שם השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב, מקום שנהגו שלא להשכים ולהעריב אינו יכול לכופן, אמרו על זה זאת אומרת מנהג מבטל הלכה, ובכל התורה המוציא מחבירו עליו הראיה חוץ מזו, ר"ל חוץ מהיכא שהמנהג נוטה לצדו. ועיין במרדכי שם בשם רה"ג הטוען תמורת המנהג עליו להביא ראיה אף שהוא מוחזק.
ואמנם מ"ש בירושלמי חוץ מזו – לכאורה מצינו בגמ' עוד ענין אחד היוצא מכלל המוציא מחבירו עליו הראיה, והוא בכתובות כ"ז ב', מרי בר איסק אתא ליה אחא מבי חוזאה, אמר ליה, לא ידענא לך, א"ל רב חסדא לההוא אחא זיל אייתי סהדי דאחיו את, א"ל אית לי סהדי ומסתפיני מיניה דגברא אלמא הוא, אמר ליה רב חסדא למרי, זיל אייתי סהדי דלאו אחוך הוא, אמר ליה, וכי דינא הכי, המוציא מחבירו עליו הראיה, אמר ליה, הכי דיינינא לך ולכולהו אלמי חבירך, ע"כ. הרי מבואר דהיכי דהצד שכנגד המוציא הוא גברא אלמא, אז מחויב הוא להביא ראיה אע"פ שהוא מוחזק, וצ"ל מה שלא חשיב זה הירושלמי הוא משום דפרט זה הוא שלא מדין תורה רק גזירת חכמים כהוראת שעה וכמ"ש ב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה אם רואים בזה צורך השעה, משא"כ בנדון המבואר בירושלמי הוא מדין תורה ממש, וכמ"ש בשלטי הגבורים פ"ט דברכות דיסוד קיום המנהג נסמך על הכתוב בתורה ופ' שופטים) לא תסג גבול רעך אשר גבלו ראשונים, וכפי שנבאר שם אי"ה.
.
(ב"ק מ"ו ב׳)
וישכן כבוד ה׳ וגו׳. תניא, ר׳ עקיבא אומר, וישכן כבוד ה׳ על הר סיני – מראש חודש, ויכסהו הענן – להר, ויקרא אל משה, משה וכל ישראל עומדים, ולא בא הכתוב אלא לחלוק כבוד למשה לגס"ל דמקודם מתן תורה היה זה, וששה ימים אלו הם ששה ימים שמר"ח עד יום מתן תורה ובשביעי קבלום ומשה וכל ישראל עומדים לקבל עשרת הדברות כדאיתא במכות כ"ד א' ולפנינו בפ' יתרו, ואח"כ עלה לקבל הלחות ולא היתה פרישה כלל, ואי אפשר לפרש ויכסהו למשה שהרי כל אותם ששה ימים עלה וירד בהשכמה לומר להם אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, וישב משה את דברי העם אל ה' ולמחר נאמר לו לך אל העם וקדשתם ולמחרתו נאמר לו לך רד העד בעם, ובאמת היו כל ישראל שם, והא דכתיב ויקרא אל משה הוא כדי לחלק כבוד למשה. .
(יומא ד׳ א׳)
ויכסהו הענן ששת ימים. מכדי כתיב בסמוך ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן, מה ת"ל ויכסהו הענן ששת ימים לדולפי הפשט משמע דס"ל דויכסהו הענן קאי למשה ולא להר כבדרשה הקודמת, ואמנם אפשר לפרש גם אליבא דמ"ד דויכסהו להר. , זה בנה אב, שכל הנכנס במחנה שכינה טעון פרישה ששה להומכאן ילפינן פרישה לכהן גדול קודם יוה"כ ששה ימים, ויום אחד הוסיפו חז"ל מחשש טומאת ביתו, כפי שיתבאר אי"ה לפנינו בפ' אחרי. .
(שם ג׳ ב')
ויקרא אל משה ביום השביעי. מכאן דבשבעה בסיון נתנה תורה לישראל לוואצלנו המנהג לחוג חג שבועות בששה בסיון, ובמגן אברהם סי' תצ"ד תמה על זה, שהרי קיי"ל כר' יוסי דבשבעה בסיון נתנה תורה, עיי"ש שהאריך בזה. ואמנם לדעתי הדבר פשוט, דעיקר זמן חג השבועות תלוי רק ביום החמשים לעומר כמבואר מפורש בתורה בפ' אמור, ואחרי שאצלנו לפי סדר הקביעות חלים לעולם חודש אייר שני ימים ר"ח וסיון יום אחד, א"כ בדין ובהכרח שיחול יום החמשים לעומר בששה בסיון. וראיה מפורשת לזה מר"ה ו' ב', עצרת – פעמים ה' בסיון, פעמים ו', פעמים ז' בסיון, הא כיצד, שניהם מלאים וכו' שניהם חסרים וכו', ואיירי בזמן שקדשו ע"פ הראיה, אלמא דזמן חג העצרת תלוי רק ביום החמשים לעומר, ודו"ק.
ואי משום דהתורה נתנה בז' בסיון, אך הלא אין אנו אומרים יום מתן תורתנו, אלא זמן מתן תורתנו, ובאמת מיום ההגבלה הותחלה הנתינה, וקרוב לודאי דבאמת מפני כן הותקן לומר זמן מתן תורתנו ולא יום, והוא משום דכיון דהעיקר תלוי בחמשים לעומר והוא חל אצלנו לעולם בששה בסיון והתורה נתנה בז', לכן אומרים זמן ולא יום משום דהיום אינו מצומצם.
.
(יומא ד׳ ב׳)
ויבא משה בתוך הענן. ר' אלעזר רמי, כתיב (ס"פ פקודי) ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן, וכתיב ויבא משה בתוך הענן, מלמד שתפסו הקב"ה למשה והביאו בענן לזר"ל שהחזיק בו להגן עליו מחמת קדושת הענן וכמ"ש בחולין צ"א ב' עה"פ והנה ה' נצב עליו כאדם שמגין על בנו, וע"ע לפנינו ס"פ פקודי. .
(שם שם)
בתוך הענן. תנא דבי ר' ישמעאל, נאמר כאן בתוך הענן ונאמר להלן (פ׳ בשלח) ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה, מה להלן שביל דכתיב והמים להם חומה אף כאן שביל לחאף הוא מדייק כקושיית ר"א בדרשה הקודמת מסתירת הכתובים, יעו"ש, ודריש שנעשה שביל בתוך הענן והלך דרך זו. .
(שם שם)

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך